כולם כבר יודעים, אם מישהו חייב לך כסף, אתה-"הזוכה"- מוצא את עצמך במרדף מתיש אחרי כספך, בהליכים ארוכים בהוצאה לפועל, או אפילו מצורף כלאחר כבוד לרשימת נושי החייב בהליכי חדלות פרעון. לאחר שזכה בפסק דין, "הזוכה" עוד צריך לעמול לא מעט כדי להפוך את פסה"ד לכסף של ממש בחשבונו. כבר כל כך התרגלנו, שיש "זוכים" שמוותרים מראש, במיוחד נושים פרטיים, וחגיגת החייבים נמשכת ונמשכת…
בפס"ד קצר, אך מעניין, מזכיר לנו בית המשפט מושכלות יסוד נושנות שכבר הספקנו לשכח. באותו פסה"ד (8971-05-24 שלום חיפה) שלמה המדינה פיצוי לפלוני. בית המשפט העליון הפחית את גובה הפיצוי שקבע המחוזי לפלוני, ולמדינה היה מגיע החזר כספי מפלוני בגין כספים ששלמו ביתר. ערכה המדינה תחשיב של גובה ההחזר המגיע לה ובקשה – שבע שנים אחרי החלטת בית המשפט העליון- לפתוח תיק הוצאה לפועל כנגד פלוני שלא השיב לה את הכספים. מזכירות ההוצאה לפועל סירבה לפתוח את תיק ההוצאה לפועל (לא צוין בפסה"ד למה) ורשם ההוצאה לפועל דחה את הערר בטענה שחלפו שבע שנים מאז שקמה זכות ההשבה והמדינה גם לא פנתה קודם לפלוני להשבת הכספים.
מה חשב על כך בית המשפט השלום בערעור על החלטת רשם ההוצאה לפועל? – "הנמקה זו אינה מקובלת עליי" – כותבת כב' השופטת רויטל באום, וממשיכה: "פסק דין כספי חלוט מתיישן בחלוף 25 שנה (סעיף 21 לחוק ההתיישנות, התשי"ח -1958), ואין מקום לקיצור תקופה זו שנקבעה בחוק; משמעות החלטת כב' הרשם היא כי בחלוף שבע שנים ממתן פסק דין חלוט – זוכה לא יוכל לגבות את חובו הפסוק, והדבר לטעמי מנוגד להוראות חוק ההתיישנות או למדיניות משפטית רצויה שבה אנשים משלמים את חובותיהם לנושיהם."
"מעבר לכך, החובה להשיב כספים שנגבו ביתר מוטלת על מי שקיבל את הכספים לידיו. היפוך הנטל והעברת האחריות למי שחייבים לו כספים "לפעול לגבייתם" מאת מי שחב לו אינה מוצדקת לטעמי. החובה לשלם חוב פסוק מוטלת על החייב, מכאן גם שמו – חייב; מי שחב בחובה מסוימת כלפי משנהו. החובה העיקרית המוטלת על זוכה, לתפישתי היא – לקבל מהחייב את הכספים שהוא זכאי לקבלם, ולעמוד על תשלום החוב המגיע לו."
"הגישה לפיה על הזוכה "לרדוף" אחר החייב כדי לגבות ממנו את חובו הפסוק שגויה לטעמי; האי מסירה אחריות ממי שעפ"י דין יש לו אחריות לדבר, ומטילה אחריות על מי שלא אמורה להיות לו כל חובה כאמור". כל כך פשוט ונכון.
אמנם בית המשפט התיר את פתיחת תיק ההוצאה לפועל, אך בכך לא תמו התהיות. מדוע המדינה ממתינה כל כך הרבה שנים בגביית כספים המגיעים לה? מדוע על החייב "לספוג" הפרשי הצמדה ו/או ריבית בגלל מחדל המדינה לפעול תוך זמן סביר? האם בית המשפט היה חושב אחרת אילו היה מדובר בזוכה פרטי, והיה נותן משקל לשיהוי? לויתור שבשתיקה וכיו"ב? – במקרה דנא פלוני לא הגיב לבית המשפט, וחבל; שכן היתה פה הזדמנות לבחון את הסוגיה יותר לעומק.
****
משרד עוה"ד מיליס יואב עוסק, בין היתר, גם בדיני הוצאה לפועל וחדלות פרעון; בקרו באתרנו: www.millislaw.com