על היקף חובת הגילוי לפי חוק הגנת הצרכן, התשמ"א – 1981:
בעקבות תק 2476/07 אלקלעי נ. מנו ספנות בע"מ
חוק הגנת הצרכן, התשמ"א – 1981 מטיל על עוסק כהגדרתו בחוק שורה של חובות שמטרתן להגן על הצרכן מפני הטעיה ו/או התקשרות בעסקה לא הוגנת. אחת החובות המשמעותיות היא חובת גילוי מוגברת לגבי פרטי הנכס ו/או השירות המוצע על ידי העוסק.
על אף שיש בכך התערבות מצד המחוקק במערכת היחסים החוזית שבין הצדדים, המחוקק רואה בעוסק כ"צד החזק" לעסקה ומבקש לאזן – לפחות ברמת המידע העומד לרשות הצרכן – בין הצרכן לעוסק ע"י חיוב העוסק בגילוי פרטים על הנכס ו/או השירות שיש בהם כדי להשפיע על שיקולי הצרכן האם להתקשר בעסקה, ואם כן באלו תנאים.
היקף חובת הגילוי מכח חוק הגנת הצרכן הנה רחבה מאוד וקוגנטית וצריכה להתפרש כרחבה יותר אף מהיקפה של חובת הגילוי מכח סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973.
על פי ס' 4(א) לחוק הגנת הצרכן, על העוסק לגלות לצרכן:
(1) כל פגם או איכות נחותה או תכונה אחרת הידועים לו, המפחיתים באופן משמעותי מערכו של הנכס;
(2) כל תכונה בנכס המחייבת החזקה או שימוש בדרך מיוחדת כדי למנוע פגיעה למשתמש בו או לאדם אחר או לנכס תוך שימוש רגיל או טיפול רגיל;
(3) כל פרט מהותי לגבי נכס שקבע השר באישור ועדת הכלכלה של הכנסת;
אולם תהא זו הגנה לעוסק אם הוכיח כי הפגם, האיכות או התכונה או הפרט המהותי בנכס היו ידועים לצרכן.
בפסה"ד בענינם של ישעיהו ושרה אלקלעי נ' מנו ספנות בע"מ [תק 2476/07, חיפה] מיום 19.8.07 סמך בית המשפט מפי כב' השופטת שולמית ברסלב את פסק-דינו על ס' 4(א)(1) לחוק הגנת הצרכן בחייבו את מנו ספנות בפיצויים לטובת התובעים בכך שלא גילוי לתובעים שרכשו חבילת נופש באוניית הנופש רויאל איריס של החברה כי החדר שקבלו היה ממוקם מעל הדיסקוטק ולפיכך סבלו התובעים מרעש במשך ימי הנופש ונפגמה נופשתם.
בית המשפט קבע בפסק דינו בענין מנו ספנות כי לא די היה להציג לתובעים את החוברת שכללה את מועדי ההפלגות ואת כלי השיט של החברה, אלא היה על סוכנת הנסיעות לציין במפורש את מיקום החדר מעל הקומה ה"ציבורית" של הספינה שם היה ממוקם גם הדיסקוטק. בית המשפט מצא אשם תורם בהתנהגות התובעים – שהתברר כי זו לא ההפלגה הראשונה שלהם בספינות החברה – בכך שלא טרחו לוודא טרם הרכישה או לפחות ערב ההפלגה שהחדר שלהם אטום לרעש.
בית המשפט קובע בס' 12 לפסק דינו כי: "…הנתבעת הפרה את חובתה לבצע גילוי נאות של נתוני העסקה".
בית המשפט מוסיף וקובע כי:
"…הדעת נותנת כי נתון כגון מיקומו של חדר כאשר מדובר בנופש המושתת כול כולו על ספינת טיולים חייב להיות מוצהר באופן מפורש בפני הרוכשים טרם הרכישה. לדידי אין להסתפק בנתונים כמו חדר דה לוקס ו/או מספרים, ובדיעבד להיתלות בעובדה שקיימת חוברת שניתן לעיין בה ".
לעניות דעתי, אף כי התוצאה הסופית אליה הגיע בית המשפט הנה צודקת בנסיבות המקרה שבא בפניו, לא פרס בית המשפט את מלוא הבסיס המשפטי שהיה עליו לפרוס לצורך פסק דינו.
ראשית, היה על בית המשפט לקבוע מפורשות על איזה סעיף מכח חוק הגנת הצרכן הוא מבסס את פסק דינו. אם מצא בית המשפט לנכון לבסס את פסק דינו על ס' 4(א)(1) לחוק, כפי שזה עולה מפסק הדין, כי אז היה עליו לקבוע את הממצאים הבאים:
1. שמיקום החדר ובייחוד הרעש שנשמע בו מהווה פגם או תכונה הפוגעת באיכות השהייה בחדר;
2. שפגם או האיכות הנחותה היו ידועים לנתבעת – מנו ספנות;
3. שהפגם או האיכות הנחותה של החדר, לו היו מובאים לידיעת כל מתענין פוטנציאלי בספינת שיט, היו מפחיתים במידה משמעותית במחיר השיט בספינה, על פי מבחן אובייקטיבי שבית המשפט עצמו מציין שיש להחיל;
4. שהעוסק לא הוכיח כי הצרכן=התובעים התקשרו בעסקה למרות שידעו על הפגם או האיכות הנחותה;
עיון בפסה"ד מעלה כי בית המשפט סבר שמיקום החדר מעל הקומה ה"ציבורית" בה ממוקם הדיסקוטק מהווה פגם או גרם לחדר להיות באיכות נחותה. ברי כי מיקום החדר היה ידוע לנתבעת – מנו ספנות בע"מ ויותר מסביר להניח כי גם ידעה על הרעש בחדר [לאור בדיקות רעש שהזמינה בעבר ועליהם ספרה-ראה פסה"ד].
אולם האם מתקיים תנאי 3? – האם הפגמים הנ"ל היו מפחיתים במידה משמעותית את מחיר החדר? – מסופק אני! ראשית, משום שרמת המחירים של החדרים בספינת השיט הוא נתון שהחברה עצמה קובעת ולא בית המשפט. שנית, משום שהתברר שהתובעים עצמם – זוג בגיל מתקדם – טענו שהרעש מנע מהם לישון מוקדם יותר [משעה 21:00] ואף הודו שיצאו לקראתם בכך שפסקה המוזיקה בחצות. ולכן, סביר להניח שאילו הובא המידע לידיעת תובעים אלו הם היו עומדים על כך לקבל חדר במיקום שקט יותר, אבל החדר יכול היה להימכר לאדם אחר. ואם המבחן לרישא של ס' 4(א)(1) לחוק הגנת הצרכן הנו אובייקטיבי כקביעת בית המשפט, מדוע לא יהא המבחן בסיפא לאותו סעיף גם אובייקטיבי, קרי: שהתובעים יצטרכו להוכיח אובייקטיבית כי כל רוכש פוטנציאלי של חדר בספינת השייט היה דורש מחיר מופחת משמעותית בגלל מיקום החדר?
כך או אחרת, בית המשפט כלל לא קבע כי מתקיימת הסיפא של סעיף 4(א)(1) לחוק הגנת הצרכן, ונראה כי בית המשפט יצא מתוך הנחה שדי בכך שמתקיים התנאי הקבוע ברישא לאותו סעיף, ובכך לא השלים בית המשפט את מלאכתו כהלכה, או למצער עשה מלאכתו קלה מדי.
ענין נוסף שלא הובהר דיו היא מידת ידיעתם של התובעים אודות הפגם. לא היתה מחלוקת כי התובעים הבינו דבר מה בספינות שיט, והשיט נשוא התביעה לא היה להם השיט הראשון בספינות החברה. למרות זאת, קבע בית המשפט שלא די בחוברת ההפלגות שהציגה את הספינה ו/או מועדי ההפלגות. כאמור לעיל, בית המשפט הפחית את הפיצוי בשל אשמם התורם של התובעים בכך שלא וידאו שהחדר הוא שקט.
צדק בית המשפט בקביעתו כי לא די בכך שהוצגה לתובעים חוברת ההפלגות, ומוצדק גם היה להפחית את הפיצוי בשל אשם תורם. אולם, האם התנאי הרביעי שצויין לעיל – שהוא בעיקרו טענת הגנה לעוסק הנתבע – דורש ידיעה פוזיטיבית של התובעים אודות האיכות הנחותה של מיקום החדר או די היה שהם יכלו לדעת את האיכות הנחותה? התשובה לשאלה זו צריכה להשפיע גם על מידת האשם התורם שיש ליחס לתובעים.
שכן ממה נפשך, אם ההגנה של העוסק רק במקום שהצרכן ידע בפועל על האיכות הנחותה לגבי מיקום החדר הספיציפי בהפלגה הספיציפית, והצרכן לא ידע על כך כי העוסק הפר את חובת הגילוי החלה עליו, אין זה מעלה ומוריד מה יכול היה הצרכן לעשות כדי למזער את נזקיו, ואין להפחית הפיצוי בשל אשם תורם. ואם העוסק רשאי להתגונן גם בטענה שהצרכן יכול היה לדעת גם ממקור אחר ולא רק מהעוסק אודות האיכות הנחותה, כי אז במקרה של התובעים בענין אלקלעי נ' מנו ספנות היה האשם התורם יכול להגיע לכדי 100%, קרי: לפסוק 0 פיצויים לתובעים. בית המשפט נמנע מלחוות דעתו בסוגיה חשובה זו, כשנקרתה לו הזדמנות טובה לכך, וחבל!
לעניות דעתי, לאור תכליתו של חוק הגנת הצרכן ולאור מגמות הפרשנות של בית המשפט העליון את הוראות חוק הגנת הצרכן, פרשנויות שבית המשפט מצטט בפסק דינו היה על בית המשפט לקבוע כי על העוסק להוכיח שהצרכן ידע על האיכות הנחותה – ידיעה פוזיטיבית, ולנקוט אף גישה מחמירה, שמקור הידיעה יהיה קשור לעוסק בדרך כלשהיא, כגון: פרסום מצד העוסק, או חוזה הרכישה וכיו"ב, ולא בדרכים אחרות. במילים אחרות, את תנאי ההגנה של העוסק יש לפרש על דרך הצמצום, באופן המרחיב את היקף ההגנה העומדת לצרכן.