בתחילת חודש 07/2023 נכנס לתקפו תיקון 18 לחוק הירושה,התשכ"ה-1965 (להלן – חוק הירושה) שהרחיב את סמכותם של הרשמים לעניני ירושה בצורה משמעותית, ובנוסף צמצם את הפיקוח של האפוטרופוס הכללי על מנהלי העזבון. במסגרת סקירה קצרה זו נעמוד על תיקון אחד – חשוב – של סעיף 25(א) לחוק הירושה.
סעיף 25 לחוק הירושה עוסק בקיום צוואה על אף פגם או חסר בצורתה, כשהדגש הוא ביסוד הצורני של הצוואה. סעיף זה העניק סמכות לבית המשפט לקיים צוואה – על אף כל פגם צורני בה וכל עוד מתקיימים בצוואה מרכיבי היסוד המוגדרים בסעיף 25(ב) לחוק הירושה, וזאת בהחלטה מנומקת וכל עוד אין לבית המשפט כל ספק שהצוואה משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה.
עד לתיקון 18, הסמכות לקיים צוואה כזו שנפל בה פגם צורני, היתה נתונה לבית המשפט. בכל מקרה של ספק בקיום פגם צורני היה על רשם הירושה להעביר את הענין לבית המשפט המוסמך ליתן החלטה לקיים או לא את הצואה.
במסגרת תיקון 18 לחוק הירושה, תוקן סעיף 25(א) לחוק הירושה באופן שסמכות כזו נמסרה לרשם לעניני ירושה או לבית המשפט. באתר הממונה על ענייני ירושה נכתב ההסבר לכך: "מטרת תיקון זה היא להפחית את הנטל הביורוקרטי ולצמצם רגולציה עודפת במקומות בהם אין הצדקה מהותית להעברת ההליך לבית המשפט, שכן המומחיות מצויה אצל רשמי הירושה, וכן לקצר משמעותית את משך הזמן למתן הצו גם בנסיבות אלו ולשפר את השירות לציבור". ראה אתר הממונה על עניני ירושה בכתובת: https://www.gov.il/he/departments/news/news-03-07
וממשיכים דברי ההסבר: "לכן גם במקרים המפורטים להלן, וככל שלא תוגש התנגדות לכך, יינתן הצו על ידי רשם הירושה". החוק – ואף התיקון לו – לא עשו את ההבחנה מתי תהא הסמכות לרשם לענייני ירושה ומתי לבית המשפט. יש להניח, שכחלק ממדיניות הורדת העומס מעל בתי המשפט, בכל מקום שלא מוגשת התנגדות של מאן דהוא לקיום הצוואה בשל פגם צורני, יטה הרשם ליתן את הצו על אף הפגם.
כיצד יהא אפשר לתקוף את החלטת הרשם לענייני ירושה שנתן צו? – הדרך תהיה הגשת ערעור לפי סעיף 151א לחוק הירושה, והערעור ידון בפני שופט יחיד בבית המשפט לענייני משפחה לפי הוראות סעיף 151 לחוק הירושה.
העולה מן האמור, שלמעשה הרחבת סמכות הרשם לענייני ירושה מוגבלת למצב שבו ישנו פגם צורני או בצוואה או חסר שאינם חלק ממרכיבי היסוד הקבועים בסעיף 25(ב) לחוק הירושה, וכאשר הרשם לענייני ירושה שם לבו לפגם/חסר זה, ביוזמתו, וללא כל התנגדות מצד מי מהמשיבים/היורשים האפשריים. בכל מקרה של התנגדות – זה מועבר לדיון בבית המשפט.
ואם כך, יש לתהות מדוע לא נתן המחוקק דעתו לציין במפורש את הנסיבות שבהן הענין ידון בפני הרשם לענייני ירושה ולא בבית המשפט? ומדוע שהרשם לענייני ירושה לא יידע את היורשים עפ"י הצוואה או היורשים הפוטנציאליים מכח דין הירושה בדבר פגם כלשהו שהוא מצא, או לפחות יתן להם זכות תגובה?
ומה דינה של מחלוקת האם עצם הפגם הוא צורני או מהותי? האם החסר/פגם הוא צורני או נופל לאחד ממרכיבי היסוד? – יש להניח שהרשם לענייני ירושה יפעיל מבחנים שנקבעו בפסיקת בתי המשפט לענין זה, ואולם ככל שיש ספק בענין, דומה שעדיף שהרשם לענייני ירושה ישתמש בזהירות בסמכותו ובכל מקרה של ספק יעביר את הענין מיוזמתו לבית המשפט על מנת שזה יקיים הליך שיפוטי מלא עם כל הצדדים לענין כדי להכריע האם בסופו של יום יש לקיים את הצוואה אם לאו.
הענין נוגע לטיב הסמכות שניתנת לרשם לענייני ירושה. השינוי בחוק יכול להתפרש כמעבר משינוי סמכות שיפוטית לסמכות מנהלית. בעוד שבעל סמכות שיפוטית ירצה את תגובת הצד הנפגע הפוטנציאלי, בעל סמכות מנהלית עלול לבדוק רק את התקינות המנהלית של הפעולה. אלא שהתנאי לקיום צוואה שנפל בה פגם/חסר הוא השתכנעות שאין הפגם/החסר משקף/מצביע על פגיעה אפשרית ברצון החופשה והאמיתי של המצווה, וקביעה בענין זה היא קביעה שיפוטית!
הנתונים המצטברים עם הזמן ביחס לאופן ולכמות שהרשמים לענייני ירושה ישתמשו בסמכותם זו, וכמות הערעורים על החלטותיהם, כמו טיב ההחלטות של בתי המשפט בערעור, יוכלו ללמד בעתיד האם נכון היה להרחיב את סמכות הרשמים לענייני ירושה בענין זה, או להותירה בידי בית המשפט בלבד.
היום: ה תשרי, תשפ"ד, 20/09/2023