בעולם הדיגיטלי של ימינו, ההולך ומתקדם, "מנהלים אנשים רבים חלק ניכר מחייהם באינטרנט, צופים בתוכן, יוצרים תוכן, מעלים אותו לרשת ומנהלים שלל אינטראקציות חברתיות באמצעות האינטרנט – בטלפון הנייד או במחשב."[1] את המידע מחזיקים ספקי שירות, המאפשרים גישה למידע באמצעות זיהוי אישי וסיסמא למשתמש. ככל שהתרחבו הטכנולוגיות והיקף המידע האישי שמוחזק אצל ספקי שירות אלו "החלו להתעורר שאלות בדבר הגישה של בני משפחה או יורשים למידע ותוכן דיגיטלי של בני משפחה שנפטרו או שאינם מסוגלים לטפל בענייניהם.
"למידע הדיגיטלי בחיים ולאחר המוות עשוי להיות ערך פיננסי או סנטימנטלי רב בעבור בני משפחה"[2] אך הם תלויים בספקי השירות ובמדיניות הפרטנית שלהם המגבילה את הגישה למידע הדיגיטלי. לכן, הוגשה הצעת חוק לתיקון חוק הירושה המאפשרת להוריש בצוואה את הזכות להפעיל חשבון דיגיטלי.
לאחר הדיונים בכנסת, הוחלט שלא לתקן את חוק הירושה בנושא זה, אלא לחוקק חוק חדש: חוק הגישה לתוכן דיגיטלי לאחר פטירתו של אדם, התשפ"ד – 2024. החוק שהתקבל בכנסת ב- 22.07.2024 אך ייכנס לתקפו רק שנה מאוחר יותר, עושה הבחנה בין "שירות תוכן דיגיטלי" המוגדר כ"שירות מקוון שנועד או שמשמש בעיקרו לשיתוף, להפצה,לשמירה או לאחסון של תוכן אישי" לבין "תוכן אישי" המוגדר כ"תוכן שמשתמש בשירות יצר, ערך או שמר ונמצא בחשבונו, ובלבד שאינו נמצא בחשבון שהוקצה לו במסגרת עבודתו".
החוק מחייב את ספק השירות לקבוע ולפרסם כללים "לעניין אופן הטיפול בתוכן אישי ואפשרות הגישה אליו לאחר פטירת משתמש בשירות". עוד מחייב החוק את ספק השירות לקבוע "הוראות שיאפשרו למשתמש לבחור, באמצעות הודעה לספק, כי לאחר פטירתו יהיה אדם אחר רשאי לקבל גישה לתוכן האישי שלו הנמצא ברשות הספק, כולו או חלקו, או לבחור כי לא תינתן גישה לתוכן האישי שלו לאדם אחר, ורשאי הספק לקבוע כי לחלק מהתוכן כאמור לא תינתן גישה"[3].
יש מקום לתהות האם ראוי היה להותיר בידי ספק השירות הדיגיטלי לקבוע את הכללים לענין אופן הטיפול בתוכן האישי של אדם שנפטר ובגישה אליו, ולו מן הטעם שחלק ניכר מכוחם של ספקי השירות נובע מעצם הנכונות של המשתמשים להעלות תוכן אישי לשרתי הספקים[4]. סביר להניח שספקי השירות הדיגיטלי ויועציהם המשפטיים יבנו מערכת כללים כזו שנוחה להם משיקולים שונים, באופן שעלול לצמצם את הזכות לגישה לתוכן אישי.
ישנן החרגות לכללים שקבע החוק שרשאי שר המשפטים לקבוע בצו, אך החוק יחול גם ספק שירות מחו"ל שנותן שירות למשתמשים בארץ[5]. יש להניח כי תקופת השנה שמיום החקיקה ועד כניסה לתוקף של החוק היא תקופת היערכות שנתנה לספקי השירות להתאים את הפלטפורמות הדיגיטליות שלהן לחובות החוקיות החדשות המוטלות עליהן. החוק גם מחייב לשוב וליידע את המשתמשים על כללי ספק השירות בתחום זה מזמן לזמן, באופן בהיר ונגיש ובשפה שבה ניתן השירות. החוק אינו חל על תקשורת בין-אישית או רכיב בשירות של תקשורת בין אישית.
רק יישומו של החוק לאורך זמן יבהיר באיזו מידה ובאיזה אופן יכבדו ספק השירות את הוראות החוק, והאם יורשים או מיופי כח מכל סוג שהוא, אכן יצליח לקבל גישה לתכנים אישיים חשובים של בן משפחתם שנפטר או שהפך ללא כשיר. עם זאת, סביר להניח, שעצם עיגון זכויות בני המשפחה לגשת למידע/תוכן אישי דיגיטלי של נפטר או אדם מוגבל, יחזקו את הזכות הזו, ובתי המשפט – על דרך הפסיקה – ירחיבו עם הזמן זכויות אלו, כאשר הם יצטרכו לבחון את סבירות כללי המדיניות שיקבעו ספקי השירות.
לטעמי הנני סבור שראוי היה לעגן את זכות הגישה, היקפה והאיזונים הראויים לה עם זכויות אחרות כזכות עקרונית, ורק לאחר מכן, לחייב את ספקי השירות בכללי מדיניות כאלו או אחרים, ולא להותיר לכללי המדיניות של כל ספק וספק לקבוע את היקף הזכות החוקית של האדם על התוכן האישי שלו, אף אם הוא דיגיטלי, ומוחזק בידי ספק השירות. יש לקוות כי תיקון חקיקה מעין זה יהיה בעתיד.
השאלות הקשות בדבר זכויות הגישה לתוכן אישי אצל ספקי השירות הדיגיטליים צפו, לפי הצעת החוק הנ"ל, לנוכח מתקפת הטרור הרצחנית של ה-7 לאוקטובר, "שבה נרצחו ונחטפו בני אדם שהותירו אחריהם מידע רב ברשתות חברתיות ובשירותי ענן, ולבני משפחתם לא מתאפשרת גישה אליו"[6].
החוק אינו חף מבעיות רבות שהוא עתיד לעורר, ובשל קוצר היריעה לא נרחיב פה ונעמוד על אחת מהן. נניח שאדם לא קבע – עפ"י כללי המדיניות של ספק פלוני – את עמדתו ביחס לגישה למידע שלו. מה הדין? – החוק שותק בענין זה. ראוי היה לקבוע בהוראת חוק מצב ברירת מחדל שמאפשר גישה לתוכן הדיגיטלי. ואכן בדברי ההסבר לסעיף 2 להצעת החוק נכתב: "..המדיניות תכלול את דרכי הגישה לתוכן האישי לאחר פטירת המשתמש, ובין היתר מתן אפשרות לצפייה, העתקה או הורדה של התוכן, או אפשרות להמשך הפעלת החשבון בשירות, אם המשתמש בחר בכך. כמו כן תיכלל בה ברירת מחדל, אם המשתמש לא החליט למי תינתן גישה, והכול לפי תנאי השימוש של הספק." מכאן שהספק הוא ששולט בלעדית לא רק על התוכן והיקפו אלא גם על אפשרויות הגישה אליו, ועלול לקרות שהספק -באמצעות כללי מדיניות- יעקר את החוק ותכליתו מכל תוכן ממשי, ולפיכך, אם זכות הגישה לתוכן חשובה ומהותית, ראוי היה לקבוע ליבת מסגרת קוגנטית שעל כל ספק לעמוד בה. אמנם שר המשפטים הוסמך להתקין תקנות לביצוע הוראות החוק, אך את ליבת הזכות והגרעין המהותי של היקפה ראוי היה לקבוע בחוק.
סעיף 2(ה) לחוק קובע כי: "אין בהוראות סעיף זה כדי לגרוע מהוראות כל דין, ובכלל זה מהוראות חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א -1981 ומהוראות חוק הירושה, התשכ"ה -1965. האם למרות שמדובר בחוק נפרד, אדם יכול לתת הוראות בצוואתו ו/או ביפוי כח מתמשך שלו הוראות ביחס לתוכן הדיגיטלי האישי? – אלו הוראות יגברו – הוראות הצוואה/יפוי הכח או ההוראות/כללי המדיניות אצל הספק? – ועוד ועוד שאלות שראוי לתת את הדעת עליהן.
כך או אחרת, ראוי שגם עו"ד שעוסקים בתחום דיני הירושה ו/או עריכת יפוי כח מתמשך יתנו דעתם על סוגיות אלו במסגרת מסמכים אלו.
****
היום: 26/07/2024
(*) המאמר אינו ממצה את כל הוראות חוק הגישה לתוכן דיגיטלי לאחר פטירתו של אדם, התשפ"ד -2024 . קיימות סוגיות נוספות מורכבות העולות מהוראות, ועליהם אולי במאמר הבא…
(*)אין באמור במאמר זה משום תחליף לייעוץ משפטי קונקרטי המתאים לנסיבות המקרה הקונקרטי, ובכל מקרה ראוי ורצוי להתייעץ עם עו"ד העוסק בדיני ירושה.
(*)משרד עוה"ד מיליס יואב עוסק בדיני ירושה וצוואות וביפוי כח מתמשך.
[1] מתוך הצעת חוק הירושה – הורשת זכויות דיגיטליות, התשפ"ד – 2024
[2] ראה הצעת חוק הירושה – הורשת זכויות דיגיטליות, התשפ"ד – 2024
[3] ראה חוק הגישה לתוכן דיגיטלי לאחר פטירתו של אדם, התשפ"ד -2024
[4] אפשר כמובן לדון בטעמים נוספים המצדיקים איזון אחר של הכח בין ספק השירות למשתמש בשירות.
[5] סעיף 2(ד) לחוק הגישה לתוכן דיגיטלי לאחר פטירתו של אדם, התשפ"ד – 2024
[6] ראה דברי ההסבר להצעת חוק הגישה לתוכן דיגיטלי לאחר פטירתו של אדם, התשפ"ד -2024