על הפסלות לרשת / מאת: עוה"ד מיליס יואב

לאחרונה[1] התקבל תיקון חשוב[2] לחוק הירושה שתיקן את סעיף 5(א) לחוק הירושה שעוסק בפסלות לרשת, ולפיו (בנוסחו לפני התיקון) נקבע שמי שהורשע על שגרם במתכוון למותו של המוריש או שניסה לגרום למותו של המוריש יהא פסול מלרשת את המוריש. סעיף זה עיגן העקרון המוסרי של "הרצחת וגם ירשת?".

דא עקא, לצורך הפסלות לרשת מכח סעיף זה, היה צורך בהרשעה בפלילים של היורש!  מציאות החיים, כפי שהגיעה לבתי המשפט, הראתה כי אף שהיו מקרים בהם היורש גרם למותו של המוריש, הוא לא הורשע בפלילים, למשל בשל מצבו הנפשי של היורש או שהיורש התאבד לאחר ביצוע הרצח, ואז יורשיו ירשו את המוריש שנרצח. כך קרה לדוג' בת"ע 42914-11-10 שם נדרש בית המשפט לדון בשאלת זכותו של בן לרשת את אמו, לאחר שרצח אותה, אך הוא מעולם לא הורשע ברצח כי משפטו הופסק בשל מחלת הנפש. בית המשפט נאלץ לעשות שימוש בטכניקות של פרשנות תכליתית ולסטות מהוראות מפורשות של החוק, על מנת לשלול מהבן לרשת את האם אותה רצח. אף שקביעת בית המשפט עולה בקנה אחד עם תחושת הצדק והמוסר, היא סטתה ממילותיו המפורשות של החוק.

המחוקק נענה לקריאות לתיקון הוראות סעיף 5 לחוק הירושה וביטל את דרישת ההרשעה כתנאי מקדים לפסלות הרוצח לרשת, וקבע: "מי שגרם, במתכוון או באדישות, של המוריש" אף הוא יהיה פסול לרשת, בנוסף לזה שהורשע בודאות בגרימת המוות. בהצעת החוק[3] הוסבר כי "מוצע לקבוע כי די בכך שבית המשפט יקבע בהליך אזרחי ועל פי כללי המשפט האזרחי כי אדם שגרם, במתכוון או באדישות, למותו של המוריש יהיה פסול לרשת אותו". מדובר ברף הוכחה נמוך משמעותית מהצורך להרשעה בפלילים.

כבר בהצעת החוק היה ברור למחוקק כי השינוי הוא מרחיק לכת, כי גרימת מוות בהעדר כוונה, או באדישות, כוללת בחובה מקרים רבים, שיתכן והמוריש כלל לא ירצה לשלול מיורשו [נניח בנו היחיד] את ירושתו. טול לדוג' מצב שבו גרימת מוות ברשלנות של היורש שגרמה למותו של המוריש, בכביש או בכל נסיבה אחרת, וללא שום כוונה לגרום למוות, לו היו שואלים את המוריש האם היה רוצה לפסול את יורשו במצב כזה – סביר להניח שלא. ואם למוריש יש רק יורש פוטנציאלי אחד – בין אם על פי דין ובין אם על פי צוואה – בפסלות יורש כזה שגרם למוות "באדישות" – עשויה המדינה להיות יורשת במצבים מסוימים.

המחוקק שהיה ער לבעייתיות שיכולה לנבוע מהגדרה רחבה זו של גרימת מוות של המוריש מצד היורש, השאיר פתח "לתיקון" בהוסיפו את ס"ק 5(ב) לחוק הירושה המאפשר לבית המשפט, מנימוקים מיוחדים שיירשמו, לקבוע שלא תחול פסלות (מלאה או חלקית) על יורש שמתקיימים בו התנאי של מי שגרם במתכוון או באדישות למותו של המוריש, וזאת בהתחשב בנסיבות ההמתה או ההרשעה "אם שוכנע כי היה זה רצון המוריש". המחוקק סבר שיכולים להיות מקרים שבהם מוריש לא ירצה לפסול את ירושת יורשו, אף אם יורשו גרם למותו, והוא השאיר קביעה זו לשיקול דעת בית המשפט.

מה משמעות שיקול דעת זה? – כמו בכל דיני הירושה ו/או הצוואה, העיקרון הוא שעל בית המשפט להתחקות אחר רצון המוריש. כיצד יעשה זאת בדיוק בית המשפט? בדרך כלל הראיות לרצון כזה של מוריש יהיו נסיבתיות, ויש להניח שנטל הראיה להוכיח רצון כזה יפול על היורש שגרם למות המוריש, וירצה להיחלץ מקביעת הפסלות של סעיף 5(א) לחוק הירושה.

במקום שיש לבית המשפט שקול דעת להתחקות אחר רצון המוריש נכנס עוה"ד המנסח את הצוואה לתמונה, והוא רשאי לכלול בצוואה הוראות לענין מצב פסלות מכח גרימת מוות באדישות. יש להניח, כי הפסיקה העתידית בסוגיות אלו תקבע מן הסתם כללים ו/או הנחיות כיצד אפשר להתחקות אחר רצון המוריש במצב מאוד קיצוני מעין זה, אך במקום שהמוריש התייחס מפורשות לכך בצוואתו, חובה לדעתנו על בית המשפט לראות בכך טעם מיוחד המצדיק ביטול הפסלות לרשת.

****

(*) המאמר אינו ממצה את כל הוראות תיקון 21 לחוק הירושה. קיימות סוגיות נוספות מורכבות העולות מן התיקון, ועליהם אולי במאמר הבא…

(*)אין באמור במאמר זה משום תחליף לייעוץ משפטי קונקרטי המתאים לנסיבות המקרה הקונקרטי, ובכל מקרה ראוי ורצוי להתייעץ עם עו"ד העוסק בדיני ירושה.

(*)משרד עוה"ד מיליס יואב עוסק בדיני ירושה וצוואות וביפוי כח מתמשך.

היום: 16/07/2024


[1] התקבל בכנסת ביום 03.07.2024

[2] תיקון 21 לחוק הירושה

[3] ה"ח מס' פ/514/25; יוזם החוק: חה"כ שמחה רוטמן

דילוג לתוכן